דחיית ערר על החלטת בימ"ש קמא שלא לשחרר את העורר ממעצר עד תום ההליכים

מונח בפניי ערר על החלטת בימ"ש קמא שלא להורות על שחרורו של העורר, במסגרת עיון חוזר בשאלת מעצרו עד תום ההליכים.

יצוין מיד כי אין זו הפעם הראשונה בה אני נדרש לשאלת המשך מעצרו של העורר. אשר על כן, הרקע להחלטה זו יהא החלטתי הקודמת בעניינו של העורר (ע"מ 1958/07 עלקם נ' התוב"ץ).

העורר נתון במעצר מיום 28.4.06, כאשר מיוחסת לו עבירה של גרימת מוות בכוונה. על פי הנטען בכתב האישום, העורר, יחד עם בני משפחה אחרים, היה מעורב ברציחת גיסו, בעל אחותו. מאז נעצר כאמור, ומאז הורה בימ"ש קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים (6.6.06), הגישו באי כוחו מספר בקשות ועררים במטרה להביא לשחרורו, אך זאת לשווא.

כיום, פונים שוב באי כוח העורר בבקשה כי אורה על שחרורו, לאחר שבקשה לעיון חוזר ברוח זו נדחתה ע"י בימ"ש קמא. נימוק אחד עומד ביסוד הערר והוא התמשכות המעצר עד כה, כאשר, לטענת הסנגוריה, במהלך 18 החודשים בהם נתון העורר במעצר לא התקיים ולו דיון מהותי אחד. בעניין זה, מפנה הסנגוריה אף חצי ביקורת כלפי מחדלה של התביעה הצבאית, אשר לא מילאה אחר הוראת בימ"ש קמא ועיכבה, משך למעלה מחודש, את תגובתה למועדים מוצעים להוכחות שהוגשו לה ע"י הסנגור. לדעת הסנגוריה, במצב שנוצר, לפיו עד סוף השנה הנוכחית יתקיימו לכל היותר ארבע ישיבות, שאין ספק שלא יספיקו לסיום תיק זה, הגיעה העת לתת משקל ראוי לזכויותיו של העורר עפ"י רוח חוקי היסוד הישראליים ולשחרר את העורר בתנאים שיבטיחו התייצבותו. בעניין זה, מפנה הסנגוריה לעובדה כי העורר תושב ישראל, בשונה ממעורבים אחרים בפרשה אשר הינם תושבי האזור. לאור נסיבה זו, מטעימה הסנגוריה כי אין חשש שהעורר ימלט מפני אימת הדין.

התביעה הצבאית מתנגדת בתוקף לערר, תוך שסומכת את ידיה על החלטת בימ"ש קמא ומציינת את המצאת כל חומר הראיות לסנגור כהתקדמות משמעותית בהליך. לשיטת התביעה, גם אם חל עיכוב מסוים בתגובתה לפניית הסנגוריה, שנגרם ככל הנראה מתקלה, יש עדיין לבכר את המסוכנות לציבור הטמונה בעורר נוכח אופי העבירה המיוחסת לו, על פני זכותו לחירות.

אין כל מקום למחלוקת כי התמשכות ההליכים בתיק זה, אם ניתן לכנות כך את הישיבות הספורות שהתקיימו עד כה, בעיקר בעניינים טכניים, מעוררת חוסר נוחות בולט.

תחושה זו אף מתגברת ומתעצמת לאור העובדה כי כאשר עניינו של העורר הובא בפניי לפני כמחצית השנה, כבר עמדתי על הפגמים שנפלו בהתנהלות התביעה ובהליך השיפוטי עד כה, תוך שהנחיתי את הצדדים לעשות כל שלאל ידם על מנת להביא להתקדמות משמעותית בהליך.

לצערי הרב, הנחייה זו נותרה אות מתה, וחלפו להם החודשים מבלי שעניינו של העורר החל להתברר לגופו של עניין.

טענת התביעה, לפיה חלה התקדמות בהליך, בדמות מסירת מלוא חומר הראיות, מוטב לו לא הייתה נטענת. על התביעה היה להעמיד חומר ראיות זה לעיון הסנגוריה עם הגשת כתב האישום, ולא למעלה משנה לאחר מכן. נראה כי אין צורך להכביר מילים בדבר חובתה של התביעה להעמיד לעיונו של הנאשם את כל חומר החקירה הגלוי בעניינו. מדובר בחובה מהותית שאין עליה כל עוררין. על אף שהצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970, לא כלל הסדר מפורש לעיון בחומר חקירה דוגמת זה הקבוע בס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982, חובת גילוי חומר החקירה זכתה לעיגון פסיקתי בשורה ארוכה של החלטות בימ"ש זה. (ראה לדוגמא ע' איו"ש 33+36/03, 44+46/03 התוב"ץ נ' בכרי וכן2108/06 חמאד נ' התוב" ץ [פדאור (לא פורסם) 06 (19) 868], עמוד 1) .  

לא זו אף זו; היעדר תגובה לפניית הסנגוריה, אשר הורידה לטמיון אפשרות לקיום מספר דיונים, אף היא אומרת דרשני. מיותר לציין כי מוטלת על התביעה הצבאית, כזרוע אכיפת חוק, החובה לנהוג ביעילות ובתקינות, תוך מזעור הפגיעה בזכותו של הנאשם לחירות.

זכותו המהותית של נאשם כי ההליך הפלילי המתנהל נגדו יסתיים תוך פרק זמן סביר, הינה אבני היסוד של שיטת משפטנו. זכותו של הנאשם להליך מהיר אף עוגנה בהוראת סעיף 71 לאמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, 1949, לפיה:

" ... הנאשמים, הנתבעים לדין בידי המעצמה הכובשת... יובאו לדין במהירות האפשרית"

על הטעמים לזכות עמד בהרחבה בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 96 / 6972 התנועה למען איכות השלטון נ' היועמ"ש נא (2)757 בקובעו:

"... אך מובן הוא כי נאשם שמשפטו נפתח, זכאי לכך שהמשפט יסתיים מהר ככל האפשר. זאת מכמה טעמים: המתח שנתון בו כל מי שמתנהל נגדו הליך פלילי; הסטיגמה החברתית הנלווית על-פי רוב למעמד של נאשם בפלילים; שיבוש אורחות החיים של הנאשם ומשפחתו; המשאבים - בממון ובזמן - שנאלץ הנאשם להשקיע לצורכי הגנתו. זכות זו של הנאשם מקבלת משנה חשיבות במקרים שבהם ננקטים נגדו אמצעים לפני שנפסק-דינו, דוגמת מעצר, ערובה או השעיה מתפקיד"

הפן השני של זכות חוקתית זו הינה חובת הרשויות המעורבות בהליך הפלילי לפעול באופן שיבטיח ניהול מהיר ויעיל של ההליך ובכלל זה הימנעות מהפסקות ודחיות מיותרות. אל מול האינטרס הציבורי להגנה מפני הסכנה הטמונה בנאשם, לו מיוחסת עבירה חמורה, ניצבת זכותו כי דינו יוכרע תוך פרק זמן סביר. זו היתה מצוותו של המחוקק עת תיקן את הצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970, על דרך הוספת מגבלת המעצר שבסעיף 78(יא).

למותר לציין, כי בראש ובראשונה מוטלת החובה למלא אחר דרישה זו של המחוקק על כתפי בית המשפט. כפועל יוצא מן האמור, על בית המשפט לפקח על קצב משפטו של נאשם שהינו עצור עד תום ההליכים, על מנת שלא ייווצר מצב בו, כבמקרה דנן, כשמתקרבת לקיצה התקופה אותה הקציב המחוקק לניהול המשפט, טרם החלו הצדדים בהליך ניהול ההוכחות.

ודוק, אין להתעלם מקביעת המחוקק באזור את תקופת השנתיים כפרק הזמן המרבי לסיום תיקו של נאשם הנתון במעצר עד תום ההליכים. הוראה זו נותנת ביטוי לצורך בסיום ההליכים גם בתיקים הקשים ביותר תוך פרק זמן סביר, אך גם למציאות הביטחונית המיוחדת השוררת באזור. עם זאת, אין לפרש את קביעתו של המחוקק כמעין אישור גורף לגבי התמשכות ההליך הפלילי. ביהמ"ש, בבואו לבחון את ההצדקה שבהמשך המעצר, בין אם לפני תום תקופת השנתיים ובין אם לאחריה, נדרש לאזן את כלל הנסיבות הרלוונטיות לעניין ולהכריע האם השתנו הנסיבות, כך שהחלטת המעצר עד תום ההליכים כבר אינה מידתית, ומן הראוי להורות על שחרור.     

במסגרת האיזון האמור, אין ספק כי יושם דגש על התמשכות ההליכים. ואכן, ככל שמתארכת תקופת המעצר, מועתק מרכז הכובד אל עבר זכות הנאשם שחירותו לא תישלל בלא שאשמתו הוכחה. אולם, לצד האמור, אין לשכוח כי זכות זו אינה חזות הכל ולצידה אינטרסים כבדי משקל נוספים המגולמים בעילות שהביאו למעצר, עצם האפשרות לקיים הליך שיפוטי וכמובן השמירה על בטחון האזור והציבור. ברוח דברים אלה, נקבע לדוגמא בעניין דומה:

"עצם חלוף הזמן, אף שיש לו השפעה כבדת משקל על איתורה של נקודת האיזון הנכונה והראויה לאותו מקרה, אינו מהווה שיקול בלעדי או מוחלט. אין הוא מהווה מפתח ודאי לחופש בידו של עצור שמשפטו טרם הסתיים בגמר תקופת המעצר הסטטוטורית, שכן היציאה אל החופש אינה יציאה אל ריק אלא אל חברה שבה אזרחים המצפים לחיות חיים של שקט וביטחון. לצד שקילת זכותו של הנאשם להתהלך חופשי ניצבת זכותם להלך בביטחון..." (בש"פ 1407/07 מדינת ישראל נ' סנדקה תק-על 2007(1), 2560 ,עמ' 2562)